כלו כל הקיצים. זאת תובנה לא עמוקה במיוחד כשאתה יורק דם אחרי ריצה קלה של קילומטר וחצי. יותר מאשר שזה מעייף - זה מביך. צריך לעשות משהו - ומהר. טלפון למזרחי. מסירת דוח מצב. אתה רציני - הוא שואל. ואני תוהה אם זה מחוסר אמונה, או כדי לגרום לי רגשות אשמה. כאילו אני אשם. זה הכל בגלל הכסף. מה לעשות - הילד צריך בימבה, הילדה בובה והאישה שני זוגות סנדלים - אחד יפה ואחד נוח. אז הולכים להייטק. ומסתגרים במשך 45 שעות שבועיות, בכיסא מול מחשב עם הרבה מאוד אוכל ומעט מאוד שמש. מזרחי כנראה מבין את חומרת העניין. שתיקה. אני כבר חוזר אליך - הוא אומר בטון רציני שאני לא מכיר אצלו. סוף שיחה. אני מהרהר. הטלפון מצלצל. זה מזרחי. יש לו תוכנית פעולה. הוא ישלח לי במייל ונראה איך אנחנו מתקדמים. הוא מקריא לי את חובותיי - 2 אימונים בשבוע, דיווח אחרי כל אימון. מה עם הזכויות - אני תוהה. אין לי זכויות. מזרחי לא מקריא לי זכויות. כנראה שאין לי דבר כזה. אי אפשר להאשים את הכסף, אי אפשר להאשים את האישה, אי אפשר להאשים את האוכל ואי אפשר להאשים את השמש. רק אותי. אין לי זכויות. בשביל כבוד צריך לעבוד. 10 ק"מ עד אוגוסט זה אפשרי - אני שואל את מזרחי. זה לא יהיה קל - אבל זה אפשרי - הוא עונה. ואני חושב לעצמי - למה ללכת בקטן - בוא נלך בגדול. מרתון תוך שנה. זה יהיה נחמד...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה